תנועת ביל"ו

תנועת ביל"ו, "בית יעקב לכו ונלכה", קמה בעקבות הפרעות ברוסיה, שפרצו במרס 1881 ונמשכו כארבע שנים. זו הייתה תנועת הגשמה אידיאולוגית יהודית, שהשפיעה רבות על הדורות הבאים. הקבוצה הראשונה של הביל"ויים הגיעה ליפו ביום י"ט בתמוז תרמ"ב, 6 ביולי 1882, אך ציפתה להם עדיין דרך ארוכה ומלאת חתחתים להשגת מטרתם הראשונה, והיא: מושבה משלהם. כעבור שנתיים וחצי לנדודיהם נרכשו 3,000 דונם בכפר הערבי קטרה, וביום כ"ו בכסלו תרמ"ה, בנר שני לחנוכה, ה-14 בדצמבר 1884, עלו ראשוני הביל"ויים על הקרקע, ויסדו את המושבה גדרה.

קשים ביותר היו חבלי הקליטה וביסוס המושבה. המחסור במים ובדיור הציקו להם מאד. במשך ארבע שנים התגוררו הביל"ויים בצריף רעוע , הם, חפציהם והחמור אשר עימם. משנוספו אנשים, הוצמדו מסביב לצריף סוכות עשויות קרשים או מחצלות. המקום קיבל צורה של כוורת צפופה ודחוסה. לבניית אורוות הסוסים, היא "בור הביל"ויים", נאלצו להערים על התורכים. משהוקמה, שימשה למגורי בהמות, וכן עבור זוג צעיר השוכן על התיקרה, מתחת לגג וארבעה רווקים שכנו ליד הסוסים כשמחצלת מפרידה ביניהם. גם המחסור במים היה בעוכריהם. מימיהם נשאבו מבאר הכפר הערבי קטרה. בימים של קטטות בין הצדדים היו הולכים לכפר בשיט, מרחק של כ-כשני ק"מ. לעיתים השתמשו במי שלולית שהצטברו בואדי, מים דלוחים עם משקעי חול ואף שרצים. כך נוצרה האמרה המפורסמת שבגדרה "אוכלים מים". בראשית 1888 חל מפנה כאשר יחיאל מיכל פינס השיג רשיונות לבניה ולחפירת באר. המחנה הצפוף במדרון הצפוני של "הר משה" נעזב, והביל"ויים בנו את הצריפים הראשונים ואת בתי האבן בראש הגבעה. בראשית 1893 הוקם היקב וב-1896 טחנת הקמח, ב-1900 נוסד ביה"ס הראשון. את כל אלה תפגוש בתצוגה במוזיאון, בסיור באתרי חוץ אשר ברחוב הביל"ויים, בחצרות האוצרות את ניחוחות העבר וסיפוריו, ב"בור הביל"ויים" וב"צריף סברדלוב". הצריף נבנה ב-1887, נתרם ע"י המשפחה ומהווה שלוחה של המוזיאון. בגן הפסלים של יחיאל יומה שגב, ובמוזיאון גדרה ביתו של ד"ר משה מינץ. הבית נבנה ב-1924 חלק מהבית שימש למגורי משפחתו וחלק שימש כבית-עם לתושבי גדרה. לפני מותו, ב-1930 ציווה משה מינץ את כל ביתו לתושבי גדרה. מ-1985 הבית משמש כמוזיאון לתולדות גדרה והביל"ויים.

בתום מלחמת השחרור, החלו להגיע ארצה גלי העלייה הגדולה, היישוב שמנה 600,000 נפש, התגייס למשימה שטרם נודעה כמוה בארצות ההגירה – להכפיל ולשלש את מספר התושבים. גם גדרה תרמה את חלקה למבצע אדיר זה: היישוב בן 1,000 הנפשות קלט בשנים 1949-1953 כשלושת אלפים עולים, שהגיעו מכל קצוות תבל: תימן, רומניה, עיראק, פולין, מצרים, מרוקו, טוניס, הודו, פרס, לוב ועוד. בשנת 1950 הוקמה המעברה הראשונה, ושנה אחר-כך, בגבור גלי העלייה, הוקמה גם המעברה השנייה, אלה הבטיחו קליטה ארעית ראשונה של המוני העולים. המגורים היו באוהלים ובפחונים, צריפי-עץ הועמדו לרשות בית-התינוקות, כיתות הלימוד, המכולת והמטבח. בקיץ שרר חום כבד ומים ניתנו במשורה, בחורף היה קור עז וגשמים חזקים. בשנת 1950 היה צורך דחוף לפנות עשרת ילדים בגלל הצפה של עשרות אוהלים בגשם הסוחף. זו הייתה תקופת "הצנע", כאשר היישוב הוותיק החליט להתחלק בפת לחמו עם העולים הרבים. קופת-חולים העניקה שירותיה, הילדים בגילאי בתי-ספר למדו בכיתות שהוקמו במעברה, חלק מהם למד בבית-ספר "המזרחי" בגדרה, חלק נוסף הצטרף לבית-ספר "פינס". המבוגרים עבדו בשירותים פנימיים במעברה, אך רובם ככולם עבדו בעבודות חקלאיות במושבה, או בעבודות יזומות, כמו ייעור וכיו"ב. בזמנם הפנוי למדו תורה ובילו במפגשים משפחתיים וחברתיים. במעברה הוקם גם סניף של ה"נוער העובד". היישוב הוותיק התגייס להגיש עזרה, מנהל המעברה, יעקב מנילוב ובת-שבע בן-אליהו ממועצת הפועלים וארגוני הנשים השתדלו לקרב את העולים אל המציאות הישראלית.

• 1881-1883 – "סופות בנגב", פרעות ביהודי רוסיה, אוקראינה ופולין.
• 1882 - הקמת אגודת ביל"ו.
• 1883 – עליית ראשוני הביל"ויים ארצה.
• 1884 – עליית הביל"ויים על הקרקע בגדרה.
• 1887 – ניבנו שלושת הבתים הראשונים בראש הגבעה, הושגו רישיונות לבניית רפתות ולחפירות באר מים.
• 1889 – נחפרת באר המים הראשונה "באר בנימין".
• 1899 – הוקם בית-הספר הראשון.
• 1912 – בניית בית-הכנסת.
• 1912 – אוכלוסיית גדרה – 144 תושבים.
• 1-1950 – הוקמו שתי מעברות שקלטו כ- 3,000 נפש.

אבני דרך - "הקטן יהיה לאלף" - (ישעיה ס' כ"ב).

חולמים ומגשימים - 1917-1884
חלומם הלאומי של בני ביל"ו. להקים בית לעם היהודי בארץ-ישראל, נבע מאמונתם של העם לפרוק עול הגלות ועלבונה. הגשמת החלום הצריכה עשיית "יש-מאין". בדרכם התמודדו בניגודי השקפות, בפגעי הטבע, בבורותם בעבודת האדמה, במחסור ובנגעי השלטון. חבורתם נתעשרה במתיישבים חדשים, חולמי שיבת-ציון, מתימן, מרוסיה ומפולין - ויחד עשו במלאכה.

במאבק ובצמיחה - 1948-1918
במהלך הזמן צמח היישוב שבעתיים; אנשי גדרה התנסו, חליפות, בניסיונות כלכליים קשים, תוך כדי נטילת חלק פעיל במאבקיו של עם-ישראל להצלה, לקליטה ולעצמאות. מתיישבים ופועלים, אנשי עבודה ושוחרי שוויון חברתי - מרוסיה, מפולין, מגרמניה ומארצות מרכז אירופה - גיוונו של המסורות החברתיות, את ענפי הפרנסה ואת אורחות החיים במושבה.

"מארבע כנפות" - (ישעיה י"א, י"ב) 1984-1949
ההתרחבות, הגיוון והשינוי הואצו לאחר מלחמת העצמאות והקמת המדינה, עם בואם של פזורי הגלויות לגדרה, רובם יוצאי תימן. תמורות חלו במבנה היישוב, באופיו, בדרכי השלטון המקומי ומנהיגיו, ביכולתו להתגבר על הבעיות. בדרכה להתערות, להתבססות, לגידול ולפריחה - שומרת גדרה על צביונה כמושבה. "והצעיר לגוי עצום" - (ישעיה ס' כ"ב).

מתולדות הסמלים של תנועת ביל"ו ומושבת גדרה

האתרים ההיסטוריים - אתרי גדרה

תל קטרה
תל קטרה טומן בחובו שרידים החל מתקופת הברונזה התיכונה ב' (1750 לפנה"ס בערך) ועד התקופה הביזאנטית. על תולדות האתר בתקופות הכנעניות אין אנו יודעים הרבה ושברי החרסים שנלקטים על התל ובמורדותיו אולי מעידים על כך שהישוב הכנעני היה דל יותר מן הישוב שהוקם במקום בתקופה היות בני ישראל בארץ כנען.

עם התנחלות שבטי ישראל באזור ההר חלה התיישבותם של הפלישתים החוף ובכלל זה באזור קטרה, רק לעיתים רחוקות עלה בידי בני ישראל להרחיב את גבולם ולשלוט גם על חבל ארץ זה. כך אנו קוראים ביהושע ט"ו ו-10-11: "וירד (הגבול של נחלת יהודה) בית שמש ועבר תמנה. ויצא הגבול אל כתף עקרון צפונה ותאר הגבול שכרונה ועבר הר הבעלה ויצא יבנה אל ויהיו תוצאות הגבול ימה". לאור רשימה זו יודעים אנו כי גבול זה נמתח לאורך נחל שורק ואף על פי שבקטרה היה בתקופת הבית הראשון ישוב בלתי מבוטל כל עיקר, אין לאל ידינו לזהות את האתר עם אף אחת מהערים הנמנות ברשימת גבול זה.

במאה הקודמת מקובל היה לחשוב כי קטרה טומנת בחובה את שרידיה של אחת הערים המקראיות גדרות (יהושע ט"ו – 1-4) או הגדרה (שם ט"ו – 36). אך כיום ברור לחוקרי תולדות א"י כי ערים אלו צריכות להיות מזרחה יותר. בהתאם לקונטכסט המקראי מקומן של ערים אלו הוא בגבול ההר והשפלה. ועל כך יעיד גם הפסוק בדבה"ב כ"ח – 18 המונה את הגדרות יחד עם בית שמש, אילון, שכה, תמנה וגמזו, כערים שכבשו הפלישתים מישראל בימי המלך אחז. זיהויה של קטרה עם גדרה נובע מתוך הדמיון בין שני השמות האלה (ק-ג וט-ד הינם הגאים קרובים הנוטים להתחלף). היו אף שהם תמכו על דברי האונומסטיקין של אבסביוס (הוצאות קולסטרמן עמ' 68 שורה 22) – אחד מאבות הכנסייה במאה הד' לספירה - האומרים כי העיר גדוד או הגדרה נמצאת במרחק 10 מילים מלוד בדרך לבית גוברין, ואמנם המרחק בין לוד וקטרה הוא כ-8 ק"מ, (המתאים בערך ל-10 מילים רומאיים), אך אין להניח שמישהו יעשה את דרכו מלוד לבית גוברין דרך קטרה. ודווקא דברי אבסביוס מורים על כך שאת גדרה או גדרות המקראית יש לחפש במורדות הרי יהודה. עם התקדמות במחקר הארכאולוגי החלו להיעזר בממצא החרסים שבאתרים השונים. מאחר שבעקרון לא נמצאו חרסים מתקופת התנ"ך, בהכרח היה צריך לחפש מקום חדש לעקרון העתיקה. כך הציע אולברייט לזהות את עקרון עם שרידי הישוב העתיק שבתל קטרה. אולברייט הסתמך בעיקר על דברי אבסביוס באונומסטיקון עמ' 22 שורה 9 ואילך, האומרים כי עקרון נמצאת בין אשדוד ויבנה מצד מזרח. אך בדיקת המקורות התנכיים ומציאת אתרים חדשים באיזור הביאו את החוקרים לזהות את עקרון באחד האתרים שממזרח לאזור זה. כיום אין ביכולתנו לקבוע בביטחון בקטרה את מקומה של עיר מקראית כלשהי, אף על פי ששטח האתר וממצא החרסים מעיד כי בתקופת התנ"ך היה פה ישוב חשוב למדי.

בעברנו לתקופת החשמונאים יש בידינו הצעה משכנעת למדי לזיהויה של קטרה. בתשמ"א, ט"ו – 39 ט"ז – 10 מסופר כי קנדביוס שר הצבא הסורי בצר את קדרון וקבע בה את מטהו פה הוא רכז את צבאו ואת סוסיו. בספור זה נרמז שקדרון נמצאת לא הרחק מיבנה. כך מסופר פה שיוחנן המכבי יצא ממודיעין בראש אנשיו, עלה על צבאו של קנדביוס והביסו. קנדביוס ברח לקדרון ואח"כ לאשדוד. הרמזים הגיאוגרפיים מביאים אותנו לידי כך שנחפש את מקומה של קדרון באיזור זה וייתכן ששמה של קטרה שמר על השם העתיק קדרון. ואולי מזה נובעת השגיאה של זיהוי גדרה עם קטרה ע"י חוקרי א"י במאה הקודמת. אמנם ראינו ששם המושבה גדרה יסודו בטעות, אך גדרה של ימינו יצרה כבר היסטוריה משלה ואין מחקר שיוכל לכפור בזכותה ובשמה בתולדות ראשית ההתיישבות הציונית בארץ-ישראל.

בית מינץ – המוזיאון

ד"ר משה מינץ ד"ר משה מינץ אשר נמנה עם חברי תנועת ביל"ו ופרש מהם ערב עלייתם על הקרקע הגיע לגדרה עם אישתו והקים "בית-להעם" במבנה מרשים ומיוחד בשנת 1925. הבית נבנה עפ"י התפיסה הארכיטקטונית של המאה ה-19 בסגנון צרפתי קלאסי מפואר, מקושט באורנמנטים ופיסולים. הבית נבנה על פודיום בגובה מטר מעל פני הקרקע, מוגבה מבתי האיכרים כארמון, אליו מוביל גרם מדרגות מרהיב ביופיו. גג הרעפים האופייני מוסתר על-ידי גימלון בו משולבים עמודים, אלמנט החוזר במרפסת הפינתית. עם ההחלטה על שינוי הייעוד של הבית והקמת המוזיאון בשנת 1985, שוחזר הבית תוך שימור החזיתות, הפתחים והעיטורים באופן אותנטי. בימיו של ד"ר מינץ שימש הבית "בתור בית להעם ומרכז סוציאלי ואנטלקטואלי, ולששון החיים לכל בית במושבה גדרה" – האולם המרכזי שימש כאולם תיאטרון, קונצרטים וסינמה וכן לחגיגות ביישוב. לימים שימש הבית כספרייה ציבורית, מרפאה, בית-חולים צבאי, גן ילדים ומשנת 1963 שופץ והיה לבית המועצה המקומית עד 1979. בשנת 1985 נפתח הבית כ"מוזיאון לתולדות גדרה והביל"ויים" ובו מבקרים קבוצות בני גילאים שונים וממסגרות שונות ולומדים באופן חוויתי את סיפור ביל"ו והקמת גדרה. המוזיאון החל באיסוף, רישום ושימור מסמכים, תמונות ופריטים המהווים עדות חומרית לסיפורה של מושבת הביל"ויים. המוזיאון אחראי על האתרים ההיסטוריים: תל-קטרה, בור הביל"ויים, צריף סברדלוב ונמצא בתהליך של קבלת בית פוקס לאחריותו. המוזיאון מפעיל את האתרים, מבקר בהם עם קבוצות ופועל לשימורם ושיחזורם בקידום עבודת הוועדות הפועלות מטעם משרד התיירות, המועצה לשימור אתרים, הקק"ל והמועצה המקומית.

בית לוינסון (בית לוינסון בארכיון)

דוד לוינסון ז"ל, תושב מסור מאוד למושבה, הניח בצוואתו את ביתו המפואר ואת נחלתו בת שבעת הדונם, להקמת בית מרגוע מיוחד במינו – וחלקה גדולה הרבה יותר – להקמת "שכון עובדים" במושבה. בשנת 1952 יצא לאור עלון פרסום, אשר כל מלה בו הייתה אמת, ומבשר העלון לאזרחי המדינה כולה: "נפתח 'בית המרגוע למורה ולסופר ע"ש דוד לוינסון' ז"ל--- על שטח של שבעת דונם משתרעות גנות מרהיבות עין, מדשאות, מזרקות, סוכות נופש ופינות צל ונוי. --- המוסד פתוח למבריאים מכל החוגים החל מט"ו באב תשי"ב (1952) ובו מקומות לארבעים וחמישה מבריאים. גינות הנוי ופינות הצל מבטיחות שקט ומנוחה לייגע ולעייף. גדרה התפרסמה בארץ בשל אקלימה המיוחד במינו, ורופאים מפורסמים ממליצים על אווירה היבש כמתאים לחולי אסתמה, ברונכיט וכיו"ב. המטבח כשר ונמצא תחת השגחה. הנהלתו בידי טבח מומחה מבטיחה את איכות האוכל ואף דיאטה לזקוקים --- הלך, כי תבוא לגדרה, אל תפסח על בית המרגוע למורה ולסופר, שנועד לכל יגע ועייף!" עשרות סופרים ומורים "יגעים ועייפים" בילו בבית המרגוע במשך שנים. ילדי גדרה נהגו לבקר בו ולהתבונן בדגי הזהב השטים בבריכה היפה; בינתיים פתח בית המרגוע שעריו גם לאנשים שאינם סופרים ומורים; אחר-כך, משום מה, פסק קיומו כבית מרגוע, למרות צוואתו של המנוח לוינסון, אשר תרמו למטרה זו, ונעשה בית ספר ופנימייה לילדים בחינוך הדתי; שמו הוסב ל"מוריה – מטיבתא לילדים מחוננים". המוסד ההולך וגדל לא יכול היה להסתפק במבנים הקיימים והחל ממלא את הגנים במבנים טרומיים שונים. הגן הגדול שמם מצמחיה והפך להיות מגרש כדורגל. המולת הילדים ושמחתם תפסו את "מקום" הדממה והשקט. תושבי גדרה עדיין מקוים, כי הפנימייה תזכה למבנה חדיש, גדול ונוח, במקום אשר יוקצה במיוחד לשם כך וכי הגנים היפים ובית ההבראה ישובו לקיים תפקידם הקודם. היום משמש בית דוד לוינסון פנימייה לילדים – חינוך מיוחד.

בור הביל"ויים

כאשר באה לכאן קבוצת הביל"ויים הראשונה בחג החנוכה (כ"ו בכסלו)התרמ"ה (14/12/1884) עמד כבר צריף מגורים גדול שהקים עבורם (ברשיון) פטרונם, יחיאל מיכל פינס. רשיון לאורווה לבהמות העבודה לא היה להם ולכן יעץ להם ולכן יעץ להם מויאל (נציג "מזכרת משה") לעשות חפירה שאורכה 20 מ' ולכסותה בגג רעפים שהרי בחוק אמנם נאסרה הבנייה, אך לא נאמר מאומה על חפירה... ביום ח' בחשוון תרמ"ו (17/10/1885) החלה העבודה, ועלה בידי הביל"ויים לחפור את הבור אך בעוד שעסקו בהכנת העצים לגג, והנה הופיעו "חיילים" – כפי שכונו השוטרים בימים ההם, וסתמו את הבור. לבסוף הצליחו בכל זאת אנשי גדרה להשלים את המבנה בזכות התחכמותו של מויאל, שיעץ למתיישבים שלושה דברים:

1. לשוב למלאכת החפירה להתאמץ להשלימה לפני שיספיקו אנשי קטרה (הכפר הערבי הסמוך) להשגיח בכך, אנשי קטרה רצו שוחד (בקשיש) כדי לא להלשין לתורכים.
2. להודיע לשייחים של קטרה כי הוא , מויאל, מזמין אותם אליו, מתוך ודאות שייענו להזמנה בתקווה לבקשיש ובינתיים ירוויחו אנשי גדרה זמן.
3. להזכיר לקצין הממונה על ה"חיילים" כי הוא חייב למויאל 200 לירות. אנשי גדרה עשו כדברי מויאל ובמאמץ גדול סיימו את ניקוי החפירה במשך הלילה. למחרת הקימו עליו את הגג (לפי החוק התורכי אין להרוס מבנה שכוסה בגג). ב"בור" שוכנו החמור והסוסים, על תקרתו השתכן זוג צעיר, בחללו נבנתה מחיצה שהפרידה בין הבהמות לשלושה רווקים.

ביום ד', 8/12/04, כה' בכסלו תשס"ה, הונחה אבן הפינה לשחזור הבור, בתרומתם הנדיבה של משפחות הביל"ויים. 

לחצו לצפייה בסרטון המציג את שחזור הבור

הצריף הראשון – דצמבר 1884

צריף זה ששימש למגורים הוקם עבור הביל"ויים ע"י יחיאל מיכל פינס. "חמישה על חמישה מטר מוקף משלוש רוחותיו בספסלים רחבים מעשה ידי עצמנו, והכיריים בפינה בקיר הרביעי סמוך לפתח והשולחן הגדול בתווך, ויהי לנו מקום פנוי בבית אך רצועה קטנה בינות הספסלים והשולחן, לא יכלו, איפה, באי הבית להתהלך בו הנה והנה; אך ראשון מהבאים מהר ולקח מקומו על הספסל. ואחד מחברינו מר יעקב חזנוב, אומן יד למלאכות הרבה, סמך אל צלע הבית קדמה שלושה קירות קרשים אשר כסם בגג ויהיו לאורווה לחמורינו, ולאוצר (מחסן) לכלי מלאכתנו".

בית הספר

ב-1892 היו כבר מספר ילדים בגיל החינוך היסודי. הביל"ויים ביקשו לשלב תכנים לאומיים בד בבד עם השכלה כללית. ב-1893 החלו ללמד במסגרת ביה"ס. יוסף ויתקין, בעל "קול קורא" הידוע וממנהגי תנועת הפועלים בארץ בימי העלייה השניה, היה מורה בביה"ס הביל"ויי בגדרה. "והבית – שלושה חדרים מרווחים – אשר חלונותיו הגבה מופנים לתוך גן נטוע עצי סרק... וחלונותיו צפונה נשקפים אל הכפר "יבנה" שממנה יצאה תורת חיים לישראל להחיותו ולקיימו עד היום הזה... ותכנית הלימודים טרם קבלה צורה מסוימת וקבועה כאשר עם לבבנו, אך הצורה אליה נשאפה,ואשר נקווה להשיגנה – זאת היא: תנ"ך, כללי הדינים הנחוצים ושני חלקי "המדריך", ידיעה מספקת בתורת שפת עבר ודקדוקה למקרא ולכתב, לימוד דברי ימי ישראל (על פי ספרי א.ז. רבינוביץ, תולדות עם ישראל, א-ד, ורשה 1904) וקיצור דברי ימי העמים, ידיעה מדויקת במפת א"י המפורטת ובמת העולם הכללית, תורת החשבון עד לראשית יסוד המדידה, תורת הטבע לראשית יסודי חוקות הכוחות הפועלים בבריאה (פיסיקה) וסיפורי תולדות היצורים של שלוש מערכות (זאולוגיה).

מגדל המים ובריכת הברזל 

נבנה ב-1935 גובה מגדל המים 16.5 מ'. במגדל המים שלוש קומות, הקומה התחתונה שימשה חדר לימוד ואח"כ חדר מורים. הקומה השלישית שימשה למתקני המים והבריכה. שימש בין השאר גם כעמדת שמירה, עמדת קשר ובחדר התחתון אף היה סליק. ב-1912 נבנתה בריכת הברזל שהכילה 80 מטר העוקבים. לראשונה בתולדות גדרה, העבירו מים בצינורות מבריכת הברזל לתוך חצרות ואחר-כך לתוך הבתים.

בית הכנסת הגדול (ישורון)

בית הכנסת נבנה ב-1912 – ברחוב הביל"ויים שלום סברדלוב, בנו של הביל"ויי אליהו סברדלוב, סיפר כי בשטח שבנוי עליו כיום בית הכנסת היה קודם לכן צריף גדול, אשר שימש כבית כנסת, חדר תלמוד תורה, ומקום אסיפה כללית לביל"ויים. ליד צריף בית הכנסת היה תלוי פעמון המושבה. בוקר וערב צלצלו בפעמון כאות להתחלת המעיןה וסיומה. צלילי הפעמון ליוו את המושבה ביגון, בשמחה ובעת סכנה. שלום זוכר כי באחת מחגיגות הספורט ברחובות, בראשית המאה, הכריזו חגיגית על תרומה גדולה שנתקבלה מהנדבן לצורך הקמת בית הכנסת הנוכחי. ליד בית הכנסת, מדרום לו, עמדה בריכה אשר מימיה באו מן הבאר הראשונה, באר בנימין. ב-1917 (מלחמת העולם הראשונה) נהרס גג בית הכנסת ע"י תותחי הצבא הבריטי בבואו מעזה לעבר גדרה. בית הכנסת שימש מרכז קהילתי לתושבי המקום.

צריף סברדלוב

אחד מ-6 הצריפים הראשונים שנבנו בסוף המאה הי"ט, ממחיש בצורה אותנטית את אורח חיי המתיישבים הראשונים. הצריף שייך למשפחת סברדלוב. בחנוכה התשמ"ב נערכו בו שיפוצים בסיוע בנק לאומי (אפ"ק לשעבר), אשר מייסדו היה ז.ד. לבונטין, שפעל רבות החל מימי העלייה הראשונה כחלוץ, מתיישב וציוני. הצריף משמש אכסניה למוצגים ומסמכים מימי ראשיתה שח גדרה והתנועה הביל"ויית. בחצר בית סברדלוב מצויה מטמורה. "ונאצור את התבואה בהמטמונים אשר חפרנו סביב לבתינו. להערבים אין אוצרות (מחסנים) בנויים לתבואה, אך חופרים הם באדמה קשה (כורכר) – בורות עגולים כמין משפך הפוך, צר מלמעלה ורחב מלמטה, וריפודים בקש ותבן ונתנו בהם את התבואה וכיסום היטב..." והם המטמונים הנזכרים בירמיהו, מא',ח'. צריף יחידאי שנשאר בשלמותו מתקופת העלייה הראשונה. צריף זה הנו אתר לאומי. הצריף נשמר משום שהוא היחיד שלא הפכו אותו למחסן אלא שימש מקום מגורים למחוסרי דיור: מורים, זוגות צעירים וכו'.

רחוב הביל"ויים (רחוב הביל"ויים בארכיון)

"והדברים אשר הציקו לנו מאד הם שבתנו בשפל ההר סמוך לבור הביל"ויים, מבלי יכולת לסקור בסקירה אחת את כל שדותינו, וגם קרבת מושבנו את הכפר (קטרה) אשר נתנה יכולת לערבים הללו לעמוד בפתחי בתיהם ולראות את כל הנעשה בתוכנו. בסיבת שני הדברים האלה החלטנו לבלתי נוסיף עוד לבנות כל שהוא במקום הזה. ונבחר מנגד לו, הר גבוה רחב ידיים, אשר יתן לנו מחזה מכל העברים ונקבעהו מושב לעתיד לעת ייצא הרשיון לבניין כדת... ונחלק את ההר למושבותיו, עשרים מטר רוחב המושב על פני הרחוב וארבעים אורכו ויהי לחצר. וגינה לכל מושב מאחוריו". צוקרמן ובלקינד מקימים צריפים על מגרשיהם החדשים בגבעה ללא רשיון, ואחריהם יתר בני החבורה, סה"כ 6 בתי עץ. הרי"מ פינס משיג רשיון להקים חומה לחלקות וכן באר ושאר בנינים של צורכי ציבור בשיפולי הר המושב, כ300 מ' מדרום לרח' הביל"ויים. הכניסו והציצו לחצרות ולבני המשק, מעניין שם!

היקב (היקב בארכיון)

עם הגידול הרב בכמויות הענבים מכרמי גדרה קיוו המתיישבים כי יבוליהם יתקבלו ביקבי ראשון לציון שהחלו לפעול ב-1890, אך פנייתם לברון לא נענתה. בשנת 1892 פנו לברון רוטשילד בבקשה לסייע בידם להקים יקב בגדרה, אולם הברון לא נענה גם לכך בטענה שאין לבנות יקב כל עוד אין יודעים מה טיב היין ומהם סיכויי השיווק. כתגובה לכך החליטו אנשי גדרה לפנות לייצור קוניאק באישור "הועד האודיסאי", אולם היה עליהם לרכוש מתקנים מתאימים ובשל כל שקעו בחובות. תעשיית הקוניאק עלתה יפה, אלא שהיה עליו לעמוד שנתיים עד היותו מוכן לשיווק, ובינתיים לא היתה להם הכנסה מן הענבים. זאת ועוד – לא היה מקום לאחסון הקוניאק. בסופו של דבר שילם "הועד האודיסאי" את מחיר מתקן הזיקוק בלבד, ולפיכך לא היה מנוס מהפסקת הייצור. בשנת 1895 באה הגאולה לענבי גדרה עם הסכמת הברון לקבלם סוף סוף ליקב ראשון לציון. מפעל הקוניאק בגדרה המשיך להתקיים עוד כמה שנים בגלגולים שונים.

באר בנימין (הבאר בארכיון)

אליהו שייד, הפקיד הראשי של הברון בארץ, שכנע את רוטשילד לממן חפירת באר לגדרה. הברון רוטשילד נעתר ותרם 7,000 פרנק, ו"חובבי-ציון" הוסיפו 2,000 פרנק. הגדרתיים קראו לבאר על שם הברון ללא אישורו, כי הוא לא נענה לבקשתם לעשות כן, בשל טינתו נגדם על השתתפותם במרידות נגד פקידיו במושבה ראשון לציון. צבי הורוביץ כותב בזיכרונותיו שרק בשנת 1895 הרשה הנדיב לקרוא את הבאר על שמו. בגדרה מספרים כי לשם בניית הבאר נוסדה חברה מיוחדת ששמה בא"ר – ראשי תיבות של "בנימין אדמונד רוטשילד". ב-12 במרץ 1888 הוחל בחפירה בשמחה גדולה, אך רק ב28 בפברואר 1889 – כלומר כעבור שנה – נתגלו מים בעומק של 45 מטר. הזמנת מים לבתים הותקנה רק ב-1912. עד ראשית המאה העשרים השתמשו הביל"ויים הגלגל (אנטיליה) הסובב בכוח אדם. העמידו שני שכירים ערביים אשר מילאו את הבריכה יום יום וקיבלו את שכרם בתמורה חמישים פרנק לחודש.

טחנת הקמח

 יהודה גרוזובסקי – גור מוסר דו"ח מגדרה בשנת 1899: "במשך השנה שעברה נתווספה במושבתנו דברים אחדים כללים.... טחנה ומשאבה בכוח הקיטור. המשאבה מעלה מים אל הבריכה הגדולה אשר בנו עתה בטבור המושבה (הבריכה היתה סמוכה לחזית בית הכנסת "ישורון" דהיום) ובטחנה יטחנו חטים של האיכרים וערביי הכפרים מסביב". את הטחנה והמשאבה נתנה לנו הנדיבה ק.ד. הירש. מהטחנה קיוו האיכרים בתחילה יותר, כי הבטח הבטיחום להביא מכונה גדולה אשר תשאב מים ותעלם עד הבריכה וגם תטחן בשנים עשר קנטר ליום (קנטר שווה כ-300 ק"ג). עקב מחדל שנעשה ברכישת המנוע לא הוגשמו הציפיות. רק ב-1902 הושג הכסף הדרוש לעשיית התיקונים הדרושים הן במשאבה והן בטחנה.

הגורן

הגורן הוא שטח אדמה ישר וריק. לכל איכר חלקה מן השטח הכללי אשר אליה הוא מביא את יבולו. בתקופות האסיף מתחילת האביב עד סוף הקיץ (גידולים שונים מבשילים בתקופות שונות) מתמלאת הגורן חיים. כל איכר עורם את יבולו בערמה גדולה, דש במורג כדי לפרק את הגרעינים מן הגבעולים, זורה במזרה כדי להפריד בין הגרעינים לקש, לתבן ולמוץ. ומנפה בנפה כדי לנקות את הגרעינים משיירי הגבעולים שנשארו לאחר עיבוד היבול מאחסן במחסנים שבחצרו.

גן ביל"ו

 גן יפה לטיול, למנוחה ולשעשועים. הגן – שהנו חלק מן הגורן – נתרם ע"י המתיישבים.

בית פוקס (משפ' פוקס בארכיון)

הבית נבנה בשנת 1888. בנימין נפטר ב1933. שניים מששת בניו קיימו את נחלתו. ב-07/04/1970 חתמו הבעלים של בית-פוקס על הסכם להעברת הנכס לבני-ברית, על מנת להנציח את שם הביל"ויים מונה ובנימין פוקס ע"י הקדשת הנכס למטרות ציבוריות ותרבותיות.

חומות גדרה (החומה בארכיון)

מייסדי גדרה, לאחר שעזבו את המחנה הראשוני, הקימו להם בתחילה צריפי עץ למגורים. בו בזמן בנו בתי משק מאבן. בתי המשק נבנו מאחורי הצריפים סמוכים זה לזה ושערים הפרידו ביניהם. את השערים נעלו בלילות למנוע מהערבים לגנוב ולשדוד את רכושם וביום פתחו את השערים לעגלות. בתי המשק בצפון שימשו חומה צפונית לגדרה ובתי המשק בדרום שימשו חומה דרומית. עד היום ניתן לראות שרידים מהחומות. בית המוכתר הבניין הגבוה והיפה ביותר שהיה בכפר הערבי קטרה ומן הבתים הבודדים ששרדו עד היום הוא בית המוכתר.

בית המוכתר